רקע עובדתי:

בשנת 1956  האוכלוסייה הערבית בישראל היתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי שהחל עם קום המדינה והסתיים בשנת 1966. ביישובים ערביים רבים קויים עוצר החל מהשעה 9 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רישיון מטעם הממשל הצבאי.

ב- 29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל זאת, בתירוץ הפורמאלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום.

ב- 29.10.56 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הבטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13 נוספים שהושארו במקום ללא טיפול רפואי. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13.

מבצעי הטבח

מפקד החטיבה, ישכר שדמי, היה האחראי לגיזרה בה היו מספר גדול של כפרים ערביים, לרבות כפר קאסם, שהיו נתונים דרך קבע תחת ממשל צבאי ועוצר לילה. שדמי היה ראש החטיבה של משמר הגבול, שנתן את ההוראות לבצע את הטבח והעוצר.

גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של שמואל מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר להם בין הייתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו שוטרי מג"ב "ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה).

השופט המחוזי בנימין הלוי שעמד בראש בי ת המשפט שדן את 11 הנאשמים, טבע משפטי מפתח בקוד הישראלי: "פקודה בלתי חוקית בעליל" שיש לסרב לה בכל מצב, מאחר ש"דגל שחור מתנופף מעליה".

מלינקי אמר במשפטו כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העבירה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות, והוא המשיך בשירותו ...

במשפט של מלינקי ושותפיו לטבח הופיע שדמי רק כעד. בכל זאת קבע השופט הלוי (ראש חבר השופטים במשפט), כי "שורש הרע נעוץ בפקודותיו של מפקד החטיבה". המג''ד, מלינקי, קיבל מבן־גוריון עצמו את דרגותיו חזרה וקיבל תפקיד בכיר במערכת הבטחון.

מלינקי אמר לשוטרים: עכשיו זה הזמן שלנו. אנחנו נוביל את החטיבה הצבאית, עם שני המשוריינים שלנו עד שכם, והערבים ירוצו לפנינו".

מטבעות לשון מצמררות: "תקצור אותם", "בלי סנטימנטים", "תן להם אחת אחת בראש" היו מטבעות לשון שעלו במשפט.

אל"מ שדמי נקנס באגורה.  רס"ן מלינקי נדון ל17- שנות מאסר.  סגן דהאן נדון ל15- שנה ושאר החיילים נשפטו ל 7-שנים.  

חמור ביותר גם מה שאירע לאחר המשפט. כל הרוצחים קיבלו חנינות ושוחררו כבר לאחר 3 שנים! גם ה- 17 שנים הפכו ל-3.

במהלך שלוש השנים זכו מבצעי הטבח לתנאי מאסר טובים במיוחד. במהלך תקופת מאסרם התקשר עימם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מספר פעמים. לאחר שחרורם הם קיבלו תפקידים ממלכתיים בכירים.

אשתו של טוראי אברהם אליהו (רצח 22 אזרחים, נידון לשבע שנות מאסר, שוחרר כעבור שלוש), הציגה זאת בצורה הזאת: ''בפגישתנו השניה הוא סיפר לי שהוא אחד מאותם נאשמים. פרצתי בצחוק... הוא היה קורבן של אירוע פוליטי. את זה העברתי גם לבנים... לא אהבתי לספר להם סיפורים על כיפה אדומה... הצגתי את זה כבעיה פוליטית: החשש מריגול נגדי, הצורך בהגנה עצמית...''.

 

מטרות הטבח

עיתוי הטבח לא היה מקרי. לקראת סוף חודש אוקטובר 1956 החלו כוחות גדולים של צה"ל לנוע דרומה כהכנה לכיבוש חצי האי סיני. כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון הוצנח במעברי המיתלה "כביכול כדי ללכוד אנשי פדאיון. מדברים בכלל על מבצע נגד ירדן, כדי להרדים את המצרים..." ("מעריב", 17 באוקטובר 1966).

הטבח בכפר קאסם נועד לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשניה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה הערבית, וקודם כל באיזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שתחל לברוח, שלא התממשה. מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה האוכלוסיה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר, שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה.

לממשל הצבאי הייתה תכנית מגירה למקרה של מלחמה. בין שלוש האפשרויות שנימנו שם הוזכרה האפשרות שערביי ישראל יחוברו לאחיהם שמעבר לגבול. ובשום פנים אין לנקוט פעולה שתתפרש כאי-עידוד לכך, נכתב בתכנית המגירה". טבח כפר קאסם היה קשור לתוכנית "חפרפרת" שהיה גלום בה רעיון של גירוש ערביי המשולש בעת מלחמה.

הנסיונות להסתיר את הזוועה

לאחר הטבח אסרה הצנזורה לפרסם ידיעות כלשהן, ואפילו לא רמזים, על מה שאירע בכפר קאסם. קריאות ביניים של חברי סיעת המפלגה הקומוניסטית בכנסת, מאיר וילנר ותופיק טובי שדרשו לגלות את מה שקרה - נמחקו מהפרוטוקול.

תגובתה הראשונית של ממשלת ישראל (שבראשה עמד דוד בן גוריון) לטבח, הייתה ניסיון להסתירו באמצעות הצנזורה הצבאית, תוך ביצוע תחקיר פנימי על הנסיבות שגרמו לו. חברי הכנסת (מטעם מק"י) מאיר וילנר, תופיק טובי ולטיף דורי גבו עדויות מהפצועים והפיצו אותן, וכך הצליחו להביא את המידע לידיעת הציבור כשבועיים לאחר המעשה. כתוצאה מכך ומהלחץ הציבורי המקומי והבינלאומי שדרש למצות את דינם של מבצעי הטבח, לשכת ראש הממשלה דוד בן גוריון נאלצה לפרסם הודעה כי "בכפרים נפגעו על-ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין".

מסקנות הוועדה היו שיש להעמיד לדין את מפקד הגדוד של משמר הגבול שחייליו ביצעו את הטבח, מלינקי, וכן קצינים וחיילים נוספים.

 

מחויבות מערכת החינוך הישראלית

 

למרות שפסק הדין בנושא כפר קאסם שהכריז על "הוראה בלתי חוקית בעליל" נחשב לאימרה תקדימית במערכת המשפט הישראלית, מערכת החינוך הישראלית ממשיכה להתחמק ממחויבותה לחנך נגד טבח מהסוג הזה.

במלאת 40 שנה לטבח כפר קאסם, הועלתה שוב הדרישה, כי נושא הטבח ייכלל בתכניות הלימודים בבתי-הספר, כחלק מהחינוך נגד גזענות ושנאת עמים, לשלום, לשוויון זכויות ולדמוקרטיה.

רק כעבור 43 שנים לטבח החליט שר החינוך דאז יוסי שריד להחדיר את הנושא למערכת החינוך ולכלול אותו בתוכנית לימודי האזרחות. לא עברו שנים רבות עד שהגיעה שר החינוך לימור לבנת והחליטה להסיר את לימוד הטבח מתכנית שיעורי האזרחות בבתי הספר בשנת 2002.

 

מכבסת המלים בחלקים גדולים של התקשורת ושל המסמכים הרשמיים של המדינה הפכה את "הטבח" ל "פרשת כפר קאסם".

 

בשנת 2006 העבירה וועדת המעקב לחינוך ערבי דרישה להחזיר את לימודי הטבח למערכת החינוך בישראל. למרות שלדרישה הצטרפו מספר חברי כנסת יהודים וערבים טרם השיב המשרד לדרישה.

 

עד שנת 1999, לא השתתף נציג ישראלי רשמי בטקס הזכרון לטבח שבצעו כוחות הבטחון של ישראל. הציבור הישראלי היהודי, הן בתקופת הטבח והן עכשיו, מעדיף שלא לדבר על הנושא, ומכתבים למערכת מהתקופה מעידים על אהדה לרוצחים.

 

סלחנות לפשעים וקריאה לטרנספר:

 

מאז הטבח בכפר קאסם אירעו עוד מספר אירועים בהם הרגו כוחות בטחון באזרחים ערבים. בשנות השמונים ובשנים האחרונות שוב גוברים הקריאות הגזעניות לגירוש האזרחים הערבים, ובמיוחד אזור המשולש.

 

הריגת 6 אזרחים בדיכוי הפגנות יום האדמה, הריגת 13 אזרחים בדיכוי הפגנות אוקטובר 2000, ורצח ארבעה תושבים שביצע החייל נתן זאדה בשפרעם, זוכים לסלחנות שלטונית הנוגדים עקרונות כבוד האדם, חיו וזכויותיו שהם בסיס של משטר דמוקרטי.

 

מי שזוכר את תקופת רצח גולדשטיין, את תקופת המחתרת היהודית, את עמי פופר ומעשה הטבח שלו, יזהה כאן את אותו דפוס: הבנה והצדקה לרצח. לבדיחות גולדשטיין? יש מקור קדום יותר: חבריו של אלברט פחימה (שהורשע ברצח 17 אזרחים בכפר קאסם, נידון לשבע שנות מאסר, שוחרר כעבור שלוש) נהגו להתבדח ''המשטרה בשער! אתה נאשם שהרקת בהם רק חמש מחסניות במקום חמישים. מודה?''.

 

חברי כנסת שמסיתים לגירוש אזרחי המדינה והקוראים להעמיד מול כיתת יורים חברי כנסת ערבים מועמדים להצטרף לממשלה, במקום להעמיד אותם לדין.

 

הטבח נוגד את התחייבויות ישראל בהסכם רודוס במסגרתו קיבלה את המשולש

הסכם שביתת הנשק עם ירדן שנחתם ב-3 באפריל 1949 באי רודוס, בחסות בינלאומית. בהסכם, ולאחר דרישה ישראלית להרחיב את המותניים הצרות של ישראל, מסרה ירדן את השטחים שהחזיקה באזור המשולש. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 ישובי ואדי ערה לשטח מדינת ישראל, כמו כן באותו האזור ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שוהם ועד מודיעין בדרום.

סעיף 3 להסכם קבע את העברת יישובי ואדי עארה לישראל וסעיף 6 להסכם רודום קובע "יהיו רשאים תושביהם של כפרים אלה לקיים בידיהם את

זכויותיהם המלאות - וזכויות אלה יהיו מוגנות - לגבי מקום מושבם, קניינם וחירותם".

 

קריאות הטרנספר והעברת יישובי המשולש שמתפרסמים כיום על ידי מנהיגים פוליטיים בימין הקיצוני בישראל מנוגדים לאמנות הבינלאומית לזכויות אדם, שעל חלקם חתומה מדינת ישראל, ומנוגדים להסכמים בינלאומיים עליהם חתמה ישראל עם מדינות האזור.