לקראת יום העוני הבינלאומי החל ב 17.10

גם בקורונה - העוני בישראל הוא מראה למדיניות האפליה המתמשכת.

.חן קרסניצקי, רכזת תוכנית "סולדריות" במרכז מוסאוא

עאליה זועבי, מנהלת קשרי ממשל במרכז מוסאוא

בחודש דצמבר 2019, מעט לפני התפרצות מגיפת הקורונה, פירסם הביטוח הלאומי את הדו"ח השנתי לממדי העוני והפערים החברתיים^[1], שהעיד כבר אז  על כשלונה המתמשך של המדינה בהתמודדות עם עוני ועל נתונים שהצביעו למשל על עליה בחומרת העוני ובמספר הקשישים והילדים שסבלו מעוני ומחוסר ביטחון תזונתי בשנת 2018.

את נתוני דו"ח העוני לשנת 2020 נוכל לראות רק בסוף שנת 2021, אך ההערכות המוקדמות במשרד הרווחה ובביטוח הלאומי, אשר מתבססות על נתוני האבטלה הקשים מאז החל משבר הקורונה, מצביעות כבר עתה על העלייה הניכרת הצפויה בהיקף העוני[2], ממנו יפגעו בצורה הקשה ביותר- החלשים ביותר בחברה.

חשוב לומר: דו"חות העוני הרשמיים של מדינת ישראל מספרים סיפור חלקי בלבד לגבי ההיקף והמורכבות של העוני הקיים בה. הדו"חות אינם מביאים למשל בחשבון את אוכלוסיית התושבים נטולי מעמד הקבע ולא את אוכלוסיית הערבים הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים, אשר מהווים יחדיו כ-3.5% מתושבי המדינה, וחיים- רובם ככולם- מתחת לקו העוני. אפילו בניכוי העניים ביותר מן הסטטיסטיקות הרשמיות, עדיין נחשבה ישראל של לפני עידן הקורונה לאחת מהמדינות בעלות שיעור העוני הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות (OECD), עם שיעור עוני רשמי שעמד על כ- 16.8% ועם מדדי אי שיוויון ופערים חברתיים מהגבוהים בעולם. דו"ח העוני האלטרנטיבי^[3] מעלה כי הנתונים אף חמורים בהרבה וכי שיעור העוני בישראל גבוה למעשה  ב־30% מזה המתועד בנתוני הביטוח הלאומי.

דוחות הביטוח הלאומי גם אינם חושפים לעולם את העובדה שלעוני ולפערים החברתיים בישראל אופי אתני מובהק, זאת על אף קיומם של פרסומים, חלקם רשמיים^[4], אשר מעידים כי האוכלוסיות העניות והמופלות ביותר בישראל הן אלו הסובלות גם מהדרה, גזענות והזנחה- ערבים, חרדים, בני הקהילה האתיופית, יוצאי ברית המועצות והמזרחים.^[5]

בשנת 2017 למשל,  כ 45% מהשכירים בישובים הערביים ו כ 37.5% מהשכרים בעיירות הפיתוח שרוב תושביהן מזרחים ורוסים, השתכרו שכר של עד שכר המינימום. זאת לעומת הממוצע הארצי, שהינו כ- 33%. [6] באוכלוסיה היהודית בולט העוני בעיקר בקרב יוצאי ברה"מ שהגיעו לארץ לאחר 1990,[7] ובקרב יוצאי אתיופיה. ניתן להעריך גם כי העוני גבוה יותר בקרב מזרחים לעומת אשכנזים, אך הנתונים לגבי כך אינם מדויקים.[8]

בתחתית הסולם ממוקמת האוכלוסיה הערבית, שקרוב ל- 50% ממנה חי מתחת לקו העוני עוד טרם למשבר הקורונה. למעשה, בקרב ערבים, הסיכון לעוני גבוה פי 3.3 מבקרב יהודים. 60.3% לעומת 18.3% ורוב האוכלוסייה הערבית בישראל מצויה ב"סיכון לעוני". מעל ל- 80% מהרשויות המקומיות הערביות הן רשויות עניות (1-3 במדד הסוציואקונומי), שתושביהן סובלים, עדיין, ממחסור יומיומי בנגישות לשירותים ולתחבורה ציבורית ומהיעדר הזדמנויות להשכלה ולתעסוקה שווה. התיקון לחוק האזרחות הגזעני^[9], אשר מפריד אלפי משפחות ערביות במדינה, מדרדר אותן למעשה באופן ישיר לעוני היות והוא מונע מהן- הלכה למעשה- את האפשרות להתפרנס בכבוד. במדינת ישראל בשנת 2020 של לפני עידן הקורונה היו שניים מכל שלושה ילדים ערביים ואחד מכל שני קשישים ערביים- עניים.^[10]

ניתוח תקציב המדינה אשר מתפרסם מידי שנה על ידי מרכז מוסאוא, מעיד בכל פעם מחדש על התקצוב החסר לחברה הערבית בכל סעיפי התקציב והוא משרטט תמונה חדה וברורה של אפליה שיטתית של 20% מאזרחי המדינה.^[11] אפילו החלטת הממשלה 922 לפיתוח הרשויות הערביות שהמדינה מתגאה בה תדיר, אינה כוללת כל התמקדות בעוני ולמעשה מתוקצבת בפחות משליש מהסכום הדרוש באמת לצמצום הפערים בין יהודים וערבים: 200 מיליון שקלים שיושקעו בהקמתה של קרן ממשלתית להלוואות למסורבי אשראי, העברת תקציבים ייעודיים בתחום הרווחה לרשויות המקומיות הערביות ועוד. האלימות המתפשטת בישובים הערבים היא תוצאה של הדרה, הנשרה של תלמידים ועוני בישובים הערבים. המחיר הכלכלי חברתי שמשלמת החברה הערבית, והמדינה, כתוצאה מהעוני כבד יותר מההשקעה בהקמת אזורי תעשיה ושיפור הזדמנויות התעסוקה וההכשרה של הצעירים הערבים.

השקעתה החברתית של מדינת ישראל עומדת על כ- 12% מהתוצר הלאומי ונחשבת לעלובה למדי ביחס להשקעה במדינות ה- OECD. מרבית המנגנונים למניעה ולצמצום העוני שפיתחה המדינה עד כה הם חלקיים בלבד, לעיתים אינם מותאמים למאפייני האוכלוסיות הזקוקות להם ובעיקר- רואים עדיין בעניים מי שפשוט טועים בהתנהלותם הכלכלית והפיננסית. הכישלון בפועל של מנגנונים אלו בצמצום היקף העוני והפערים מוכיח שוב, כי טיפול אמיתי בבעיות הללו מחייב מענים הוליסטיים ושורשיים ובראשם את הקמתה של רשות לאומית למאבק בעוני והשקעה ממשלתית רחבה, בעיקר בחינוך, בתשתיות פיזיות ובפיתוח תעסוקה.

אבל צרכים לחוד ומציאות לחוד: נתוני הביטוח הלאומי מראים כי אפילו כעת, בשיאו של משבר עולמי בריאותי וכלכלי- התשלום הממוצע של דמי האבטלה למי שפוטר או הוצא לחל"ת עומד למעשה על סכום הנמוך בכ- 20% משכר המינימום.[12] אפילו בעת משבר עולמי, יש עניים ויש עניים יותר- בקרב מקבלי דמי האבטלה, בולט חלקם של בעלי השכר הנמוך והמשרות החלקיות, שרבים מהם כאמור, מקרב הקבוצות המוחלשות.

מגיפת הקורונה תשכך במוקדם או במאוחר, אך ללא שינוי מדיניות דרסטי שיכלול הן צעדי אפליה מתקנת כלפי הציבורים המוחלשים והן הגדלה דרמטית בתקציב החינוך, הרווחה, תשלומי העברה והעלאת שכר ברמות הנמוכות, קשה לראות סיכוי לצמצום הפערים ולשינוי מגמת האפליה האתנית בישראל והדבר ימשיך ויטפח חבית חומר נפץ חברתית ועוול ההולך וגדל בהתמדה.

מאמר זה מתפרסם כחלק מפרויקט משותף עם קרן פרידריך אברט שעוסק בפיתוח כלכלי חברתי של החברה הערבית בישראל. 

ניתן ליצור קשר טלפוני ישיר עם הכותבות

חן קרסניצקי  054-4393823

עאליה זועבי 052-5525863