מאירועי אוקטובר 2000 לבחירות 2026
שינויים בדפוסי ההצבעה בחברה הערבית.. בין החרמה לחיפוש אחר השפעה פוליטית

מרכז מוסאוא | 26 באוקטובר 2026
ערב הבחירות לכנסת ב־27 באוקטובר 2026, ניצבת החברה הערבית הפלסטינית בישראל בפני מערכת בחירות שונה מקודמותיה. לאחר רבע מאה של תנודות בשיעורי ההצבעה, ושלוש שנים של מלחמה בעזה, פגיעה בחירויות והחרפה בפשיעה ובאלימות, הסקרים מצביעים על שינוי בסדרי העדיפויות ועל אפשרות לעלייה בהשתתפות. אולם המבחן המרכזי חורג ממספר המצביעים ומחלוקת המנדטים. הוא נוגע ליכולת לתרגם ייצוג בכנסת להשפעה ממשית על מדיניות הממשלה, על זכויות האזרחים ועל תנאי חייהם.
יחסיהם של האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל עם הקלפי עברו לאורך השנים תמורות עמוקות. השתתפות רחבה התחלפה בהחרמה מחאתית, תמיכה במפלגות ציוניות פינתה מקום להתחזקות הרשימות הערביות, והדרישה לייצוג עצמאי התפתחה גם לדיון בדרכים להשפיע על הרכב הממשלה ועל החלטותיה.
את הבחירות הנוכחיות יש להבין על רקע רצף האירועים שעיצב את החברה הערבית: אירועי אוקטובר 2000, הקמת הרשימה המשותפת ב־2015 ופיצולה ב־2019, והמלחמה בעזה לאחר 7 באוקטובר 2023. לכך נוספו הליכים על רקע ביטוי פוליטי, מתחים במקומות עבודה ובאוניברסיטאות, והעמקת משבר הביטחון האישי. קריאת הסקרים מחייבת אפוא בחינה של ההיסטוריה האלקטורלית, של ההבדלים בין אזורים וקבוצות בחברה ושל הפער בין כוח פרלמנטרי ליכולת לשנות מדיניות.

אירועי אוקטובר 2000 ומשבר האמון במוסדות המדינה
אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים מירי המשטרה הישראלית, היו נקודת מפנה ביחסי החברה הערבית עם מוסדות המדינה, ובייחוד עם המשטרה, הממשלה ומערכת הביטחון. האירועים והיעדר מיצוי הדין הפלילי עם האחראים להרג פגעו באמון במוסדות ובנכונות להשתתף במערכת הפוליטית. משבר האמון העמיק במיוחד כלפי מפלגות השמאל הציוני, שאהוד ברק עמד אז בראש מחנן.
בבחירות לכנסת ב־1999 עמד שיעור ההצבעה בקרב הבוחרים הערבים על כ־75.2%. בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב־2001 נרשמה החרמה ערבית רחבה, שהגיעה לכ־82%. בבחירות לכנסת ב־2003 עמד שיעור ההשתתפות על כ־62%. הירידה נמשכה ל־56.3% ב־2006 ול־53.4% ב־2009, וב־2013 נרשמה התאוששות ל־56.5%.
אין לזהות כל הימנעות מהצבעה עם החרמה פוליטית. החרמה מאורגנת מבטאת עמדה מחאתית מוצהרת, ואילו אי־הצבעה עשויה לנבוע גם מאובדן אמון במפלגות, מתחושת חוסר תוחלת, מאדישות או מחסמים מעשיים. עם זאת, הירידה המתמשכת בהשתתפות לאחר אוקטובר 2000 מצביעה על משבר רחב ביחסי החברה הערבית עם הממסד הפוליטי בישראל.

שיעורי ההשתתפות ואי ההשתתפות בשנים 1999 עד 2022
בבחירות 1999 הצביעו 75.2% מבעלי זכות הבחירה הערבים, ו־24.8% לא הצביעו. ב־2003 עמד שיעור ההשתתפות על 62.0%, לעומת 38.0% שלא השתתפו. ב־2006 הצביעו 56.3%, ו־43.7% לא הצביעו. ב־2009 השתתפו 53.4%, לעומת 46.6% שלא השתתפו.
בבחירות 2013 עמד שיעור ההשתתפות על 56.5%, ושיעור אי־ההשתתפות על 43.5%. ב־2015 עלתה ההשתתפות ל־63.5%, ואילו 36.5% לא הצביעו. בבחירות אפריל 2019 ירדה ההשתתפות ל־49.2%, לעומת 50.8% שלא השתתפו. בספטמבר 2019 עלתה ההשתתפות ל־59.2%, ושיעור אי־ההשתתפות ירד ל־40.8%.
בבחירות מרץ 2020 הצביעו 64.8%, ו־35.2% לא הצביעו. במרץ 2021 ירדה ההשתתפות ל־44.6%, ושיעור אי־ההשתתפות הגיע ל־55.4%. בנובמבר 2022 עלתה ההשתתפות ל־53.2%, לעומת 46.8% שלא הצביעו.
הסדרה מצביעה על תנודות חדות. לאחר הירידה בעשור הראשון של שנות האלפיים, הקמת הרשימה המשותפת לוותה בעלייה בהשתתפות ב־2015. באפריל 2019 ירד שיעור המצביעים אל מתחת למחצית מבעלי זכות הבחירה, ולאחר איחוד הרשימות הוא עלה בספטמבר 2019 ובמרץ 2020. שנת 2021 רשמה את שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר בסדרה זו של בחירות לכנסת. ב־2022 נרשמה עלייה מחודשת, אף שהמפלגות הערביות התמודדו בשלוש רשימות.
מכאן שהתנהגות הבוחר הערבי מושפעת משילוב של מבנה הבריתות המפלגתיות, אירועים פוליטיים, אמון בהנהגה, הערכת הסיכוי להשפיע ואופי התחרות בבחירות.

איחוד הרשימות והשפעתו על ההשתתפות ועל חלוקת הקולות
הקמת הרשימה המשותפת ב־2015 הייתה ציון דרך. חד״ש, בל״ד, תע״ל ורע״ם התאגדו ברשימה אחת לאחר העלאת אחוז החסימה ל־3.25%. המשותפת זכתה ב־13 מנדטים, לצד עלייה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית ל־63.5%.
אלא שהאיחוד לא נשמר ברציפות. באפריל 2019 התמודדו שתי רשימות ערביות, ושיעור ההשתתפות ירד ל־49.2%. לאחר הקמתה המחודשת של המשותפת עלתה ההשתתפות ל־59.2% בספטמבר 2019 ול־64.8% במרץ 2020, אז זכתה הרשימה ב־15 מנדטים.
ב־2021 פרשה רע״ם, בראשות מנסור עבאס, מן המשותפת, ושיעור ההשתתפות ירד ל־44.6%. ב־2022 התמודדו רע״ם, חד״ש־תע״ל ובל״ד בשלוש רשימות נפרדות. ההשתתפות עלתה ל־53.2%, אך בל״ד לא עברה את אחוז החסימה.
מחקרי מרכז מוסאוא מצביעים על קשר בין הפיצול לבין מעבר של חלק מהקולות למפלגות ציוניות, לצד השינוי בשיעורי ההשתתפות. לפי ניתוח שפרסם המרכז לקראת בחירות מרץ 2021, באפריל 2019 קיבלו הרשימות המייצגות את הציבור הערבי 337,108 קולות ביישובים הערביים, לעומת 108,709 קולות למפלגות הציוניות. בספטמבר 2019 קיבלו הרשימות הערביות 399,968 קולות, לעומת 85,458 למפלגות הציוניות. במרץ 2020 עלה מספר הקולות לרשימות הערביות ל־464,118, ואילו מספר הקולות למפלגות הציוניות ירד ל־58,386.
בין אפריל 2019 למרץ 2020 פחת מספר הקולות למפלגות הציוניות בכ־46%, ובמקביל גדל מספר הקולות לרשימות הערביות בכ־38%. אין לייחס את מלוא השינוי לאיחוד הרשימות. גם ההקשר הפוליטי, מסעות הבחירות ושיעור ההשתתפות השפיעו על התוצאות.
סקרים מהשנים 2025 ו־2026 שניתח מרכז מוסאוא מצביעים על קשר דומה ברמת התרחישים. באחת הבדיקות עמדה ההשתתפות הצפויה על 66% בתרחיש של רשימה משותפת מאוחדת, לעומת 58.1% בתרחיש של פיצול, פער של 7.9 נקודות אחוז. בסקר אחר ירד שיעור ההצבעה הצפוי למפלגות הציוניות מ־22% בתרחיש הפיצול ל־11.4% בתרחיש האיחוד.
מדובר בתוצאות של תרחישים שנבדקו בסקרים. הן אינן תוצאות בחירות, וגם אינן תחזית ישירה למערכת הבחירות של 2026, שבה מתמודדות שתי רשימות ערביות.

הירידה בתמיכה במפלגות הציוניות
השינוי האלקטורלי ניכר גם ביעד שאליו מופנים הקולות. בבחירות 1992 קיבלו המפלגות הציוניות 52.3% מקולות הבוחרים הערבים, ומפלגת העבודה לבדה קיבלה 20.6%. בבחירות 2022 הצטמצם חלקן של המפלגות הציוניות לכ־14.2%.
התמורה משקפת שינוי ביחסי הבוחרים הערבים עם המפלגות בישראל והתחזקות של מסגרות פוליטיות ערביות עצמאיות. עם זאת, הציבור הערבי אינו גוש אחיד, והתמיכה במפלגות ציוניות לא נעלמה. לאורך השנים הופנו קולות לעבודה, למרצ, לכחול לבן, לליכוד ולמפלגות נוספות, בהתאם לשיקולים פוליטיים, מקומיים וחברתיים.
לפי ניתוח של מרכז מוסאוא מ־2021, כחול לבן קיבלה ביישובים הערביים 34,453 קולות באפריל 2019 ו־25,418 במרץ 2020. הליכוד קיבל 12,568 קולות באפריל 2019 ו־9,355 במרץ 2020.
הצבעה למפלגות ציוניות עשויה לשקף זיקה מפלגתית היסטורית, עמדות פוליטיות וכלכליות, קשרים מקומיים עם מועמדים ומפלגות, ציפייה לשירותים ממשלתיים ולייצוג, או אי־שביעות רצון מתפקוד הרשימות הערביות ומעמדותיהן. הנתונים הקיימים אינם מאפשרים לקבוע במדויק את משקלו של כל גורם, ובוודאי אינם מצדיקים ייחוס של דפוס הצבעה אחיד לקבוצה דתית או חברתית שלמה.
הבדלים אזוריים חברתיים ודוריים
תוצאות בחירות 2022 מראות הבדלים בין הגליל, המשולש, הנגב והערים המעורבות. בגליל ובצפון בלטה חד״ש־תע״ל. במשולש התקיימה תחרות צמודה בין שלוש הרשימות הערביות. ביישובים הערביים הבדואיים בנגב קיבלה רע״ם כ־75% מהקולות. גם בערים המעורבות ניכרו דפוסים שונים בין חיפה, עכו ונוף הגליל לבין לוד, רמלה ויפו.
הבדלים אלה קשורים להיסטוריה המקומית, לתשתית הארגונית של המפלגות, למאפיינים חברתיים, לנוכחות מועמדים מקומיים ולקשרים עם הרשויות המקומיות. בנגב ניכרים גם פערים בין יישובים בדואיים מוכרים לכפרים שאינם מוכרים. תנאי המגורים, התשתיות והנגישות לקלפיות משפיעים על האפשרות לממש את זכות הבחירה.
הסקרים מהשנים 2025 ו־2026 מצביעים גם על פערים בין דורות ובין גברים לנשים. בני 18 עד 24 היו קבוצת הגיל שהביעה את הנכונות הנמוכה ביותר להשתתף בבדיקות המוצגות בניתוח, והפער בין גברים לנשים הגיע לכ־18 נקודות אחוז. נתונים אלה מעלים שאלות בדבר יחס הצעירים למוסדות הפוליטיים ותחושתם שהמפלגות נותנות מענה לצורכיהם בתחומי ההשכלה, התעסוקה, הדיור והביטחון האישי.
גם השתייכות דתית אינה הסבר מספק בפני עצמו. זהות מוסלמית, נוצרית או דרוזית אינה קובעת לבדה את דפוס ההצבעה. ללא נתונים נוספים, אין להסיק מתוצאות של יישוב מעורב מבחינה דתית מה היה שיעור ההצבעה של כל קבוצה בתוכו.
בסקר מאפריל 2026 בחרו 33.6% מהמשיבים בזהות הערבית כהגדרתם הראשונה, 28% באזרחות הישראלית, 24.8% בהשתייכות הדתית ו־13.6% בזהות הפלסטינית. אלה תשובות לשאלה על הזהות הראשונה בחשיבותה, ואין פירושן שהזהויות האחרות אינן חלק מעולמם של המשיבים.

המלחמה בעזה והיחסים עם המדינה לאחר 7 באוקטובר 2023
בחירות 2026 מתקיימות לאחר שלוש שנים של מלחמה בעזה ושל תמורות בחברה הישראלית ובמעמדם של האזרחים הערבים הפלסטינים. המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023, וההרג וההרס הנרחבים ברצועת עזה בעקבותיה, השפיעו עמוקות על ציבור שאזרחותו ישראלית, זהותו הלאומית פלסטינית וקשריו האנושיים והחברתיים נטועים גם בעזה ובגדה המערבית.
השלכות המלחמה חרגו מן הוויכוח המדיני והגיעו לחופש הביטוי, לתעסוקה, להשכלה הגבוהה וליחסים במוסדות משותפים. ארגוני זכויות, ובהם מרכז מוסאוא, תיעדו חקירות, מעצרים, הליכים משמעתיים ופיטורים או הרחקה מלימודים בעקבות פרסומים ועמדות הנוגעים למלחמה. ההליכים עוררו חשש להתרחבות ההגבלות על ביטוי פוליטי של אזרחים ערבים. לכך התלוו החרפה בשיח פוליטי ותקשורתי עוין, וכן מקרי תקיפה, איומים ומתיחות במרחב הציבורי.
מנקודת מבט של זכויות אזרח, מדובר גם בתנאים המאפשרים השתתפות פוליטית. חשש מפני רדיפה בשל הבעת עמדה עלול לצמצם נכונות להשתתף בדיון הציבורי ובפעילות פוליטית.
השפעת התנאים האלה על ההצבעה אינה חד־משמעית. הם עשויים להעמיק ניכור ולהוביל לאי־השתתפות, אך גם לחזק בקרב חלקים בציבור את התפיסה שהצבעה היא כלי להגנה על זכויות ולהשפעה על מדיניות. לכן, גם אם תתממש העלייה בהשתתפות שעליה מצביעים סקרי 2026, אין לפרשה אוטומטית כחידוש האמון בממסד הישראלי או במפלגות הערביות. היא עשויה לבטא גם צורך גובר בהגנה פוליטית בתנאים של אי־ודאות.
הפשיעה והאלימות בראש סדר העדיפויות
לצד המלחמה והשלכותיה, הפשיעה המאורגנת והאלימות תופסות מקום מרכזי בסדר היום של החברה הערבית. שיעור המשיבים שהציבו את הפשיעה והאלימות בראש סדר העדיפויות עמד על 66.5% בדצמבר 2024, עלה ל־74.3% בנובמבר 2025 ועמד על 71.5% באפריל 2026.
לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בספטמבר 2026, הפשיעה בחברה הערבית ניצבת בראש השיקולים האלקטורליים של המשיבים הערבים. באותו הקשר, 32% ציינו כי אירועי 7 באוקטובר הם גורם מרכזי בקביעת בחירתם בקלפי.
אין להסיק מכך שהמלחמה והסוגיה הפלסטינית איבדו מחשיבותן. תוצאות הסקרים מושפעות מנוסח השאלה ומאפשרויות התשובה. הנתונים שעליהם נשען הניתוח מצביעים על כך שכאשר הפסקת אש נכללת בין האפשרויות, היא זוכה למקום בולט יותר בסדר העדיפויות של המשיבים.
הממצאים מלמדים על חפיפה בין סדר היום הלאומי, האזרחי והחברתי. ביטחון אישי, חופש ביטוי, שוויון, המלחמה ומדיניות כלכלית משתלבים כולם בהערכת הציבור את הממשלה ואת יכולת המפלגות להשפיע עליה.
בחירות 2026 והפער בין תחזית לתוצאה
הסקרים האחרונים מצביעים על עניין גובר בהשתתפות, אף שההערכות משתנות בין גופי המחקר. לפי הערכותיו של יוסף מקלדה, מנהל מכון סטאט־נט, שיעור ההשתתפות הצפוי בחברה הערבית נע בין 68% ל־69%, לעומת 53.2% בבחירות 2022. מדובר בפער של כ־15 עד 16 נקודות אחוז בין אומדן מסקר לבין תוצאת עבר, ולא בעלייה שכבר התרחשה בפועל.
מקלדה מעריך גם שכ־85% מקולות הבוחרים הערבים יופנו לרשימות הערביות, וכ־15% למפלגות ציוניות. סקר חדשות 13 שפורסם ב־23 באוקטובר, ושמכון סטאט־נט השתתף בעריכתו, העניק 9 מנדטים לרשימה המשותפת ו־7 לרע״ם, ובסך הכול 16 מנדטים לשתי הרשימות.
תחזיות אלה ניתנות על רקע התמודדות של הרשימה המשותפת, הכוללת את חד״ש, בל״ד ותע״ל, ושל רע״ם בראשות מנסור עבאס. אולם הגידול הצפוי בייצוג אינו מבטל את המחלוקת על אופן השימוש בכוח הפרלמנטרי. המשותפת מציגה אפשרות לתמיכה מותנית בממשלה חלופית מחוץ לקואליציה, ואילו רע״ם דוגלת בהשתתפות ישירה בקואליציה, על בסיס ניסיונה בממשלת 2021 ו־2022.
המחלוקת נוגעת לדרך שבה ייצוג הופך להשפעה: באמצעות השתתפות בממשלה או באמצעות תמיכה פרלמנטרית מותנית מבחוץ. גם עמדות הציבור מגוונות. לפי ממוצעי סקרים מהשנים 2025 ו־2026 המובאים בניתוח, 46.1% תמכו בהצטרפות לקואליציה ללא תנאים, 31.9% בהצטרפות מותנית, 12.1% בתמיכה מבחוץ ו־9.9% התנגדו לאפשרויות אלה. יש אפוא להבחין בין הרצון להשפיע על מדיניות לבין תמיכה בהצטרפות לממשלה מסוימת.
שותפות פוליטית וגבולות התמיכה בה
אחת הסתירות הבולטות בסקרים היא הפער בין הנכונות לשותפות ערבית־יהודית בחברה הערבית לבין ההערכה בדבר התמיכה בה בציבור היהודי. 64% מהמשיבים הערבים הביעו אמון בשותפות פוליטית ערבית־יהודית במידה רבה או במידה מסוימת. מנגד, רק 5% מהמשיבים הערבים העריכו שהשותפות נהנית מתמיכה רבה בציבור היהודי.
הפער ממחיש שהיכולת להשפיע תלויה גם בנכונות של המפלגות היהודיות לנהל משא ומתן עם הרשימות הערביות ולהסתמך על תמיכתן. שאלת הלגיטימיות של השתתפות אזרחים ערבים בקבלת החלטות היא לפיכך סוגיה של שוויון פוליטי, החורגת מחישובי קואליציה.

מייצוג בכנסת לשינוי במדיניות ובחקיקה
לאורך השנים ניסו המפלגות הערביות להשפיע באמצעות פעילות באופוזיציה, תמיכה חיצונית בממשלות והשתתפות ישירה בקואליציה. הערכת הניסיון המצטבר מחייבת בחינה מעבר למספר המנדטים או להסכמים שנחתמו.
מאז שנת 2000 אושרו תוכניות ממשלתיות לצמצום פערים כלכליים וחברתיים בחברה הערבית, ובהן החלטות הממשלה 922 ו־550. לקידומן תרמו מפלגות ערביות, ראשי רשויות מקומיות, ארגוני זכויות וחברה אזרחית, ובהם מרכז מוסאוא, לצד גורמי ממשל.
אולם מעקב אחר היישום מצביע על פערים בין התקציבים המתוכננים לבין הכספים שהגיעו בפועל לפרויקטים ולשירותים. לפי מעקב מרכז מוסאוא אחר תוכנית 550, שתוכננה בהיקף של כ־30 מיליארד ש״ח לחמש שנים, ההוצאה שהמרכז זיהה עד סוף 2025 הסתכמה בכ־5.3 מיליארד ש״ח. הנתון אינו מסכם את מלוא תקופת התוכנית, אך הוא מציב שאלות בדבר חסמי ביצוע, קיצוצים והעברות תקציביות.
פערי היישום ניכרים בחינוך, בדיור, בתשתיות, באזורי תעשייה ובשירותים חברתיים. גם המאבק בפשיעה המאורגנת מחייב מדידה של תוצאות: חקירת מקרי רצח, פירוק ארגוני פשיעה, הגנה על התושבים ושיקום אמונם ברשויות האכיפה. הכרזה על תוכנית או על תקציב אינה מספיקה לביסוס הצלחה.
הקשר בין הצבעה להשפעה עובר אפוא דרך כמה שלבים: השגת ייצוג פרלמנטרי, השפעה על החלטות הממשלה, הבטחת ביצוען והשפעה על החקיקה. מאז הקמתה חוקקה הכנסת עשרות חוקים המפלים את החברה הערבית בישראל. כיום חלה בכנסת הסלמה חמורה בחקיקה המעמיקה את האפליה ואת דיכוי החירויות הפוליטיות של החברה הערבית, ובה חוק הלאום, חוק התכנון והבנייה, חוק האזרחות וחוק המאבק בטרור.
מכאן שהערכתה של כל דרך פעולה פוליטית מחייבת לבחון את השפעתה על תהליך השלום, על הזכויות הפוליטיות והמשפטיות, על מדיניות הממשלה ועל חקיקה המגינה על זכויות החברה הערבית.
חופש ההצבעה והביטחון בקלפיות
לצד התחזיות לעלייה בהשתתפות, מתעוררים חששות בנוגע לאווירה בקלפיות ביישובים הערביים. דיווחים על תוכנית של הליכוד והציונות הדתית להציב כ־2,000 פעילים בקלפיות אלה, בטענה של פיקוח על טוהר הבחירות, עוררו ביקורת וחשש מפני פרובוקציות או עימותים שיפגעו בתחושת הביטחון של הבוחרים.
חששות אלה אינם קביעה שאירועי הפחדה אכן יתרחשו. פיקוח חוקי על הבחירות הוא זכות לגיטימית במסגרת הכללים החלים עליו. עם זאת, יש להבחין בבירור בין פיקוח כדין לבין הפחדה או התערבות בחופש ההצבעה.
על רשויות הבחירות ועל המשטרה להבטיח גישה לקלפיות ללא איום או הטרדה, לשמור על חשאיות ההצבעה ולמנוע ניסיונות לשבש את ההליך. האחריות מקבלת משנה חשיבות על רקע המתחים הפוליטיים בשנים האחרונות והיחסים הרגישים בין הציבור הערבי לרשויות האכיפה. לכך מצטרפת דחייתה בבג״ץ של עתירה נגד הכנסת נשק לקלפיות בידי נציגי מפלגות.

המבחן שלאחר ספירת הקולות
יותר מרבע מאה לאחר אירועי אוקטובר 2000, היחסים בין החברה הערבית לקלפי אינם מתכנסים למגמה רציפה אחת. ההשתתפות ירדה ועלתה, הושפעה מאיחוד ומפיצול, מאירועים פוליטיים, מאמון בהנהגה ומהערכת הסיכוי להשפיע. במקביל התרחש מעבר ארוך טווח מתמיכה נרחבת במפלגות ציוניות להצבעה של רוב המשתתפים לרשימות ערביות, תוך שימור הבדלים אזוריים, חברתיים ופוליטיים.
בחירות 2026 נערכות על רקע המלחמה בעזה, השינויים בחירויות האזרח וביחסי ערבים ויהודים, החרפת הפשיעה והאלימות והמשך הפערים הכלכליים והחברתיים. הסקרים מצביעים על אפשרות לעלייה בהשתתפות, אך אינם מכריעים מה מניע אותה: רצון לשנות מדיניות, צורך בייצוג חזק יותר, חשש מהמשך המצב הקיים או שילוב של גורמים אלה.
גם עלייה בהשתתפות אינה מעידה בהכרח על חידוש האמון במפלגות או במוסדות המדינה. אזרחים עשויים להצביע למרות אכזבתם מן המערכת, משום שהם רואים בקלפי אחד הכלים הזמינים להבעת עמדה ולהשפעה על החלטות הנוגעות לחייהם.
לפיכך, משמעות הבחירות ב־27 באוקטובר אינה מסתכמת בשיעור ההצבעה או במספר המנדטים של הרשימות הערביות. השאלה המכרעת היא אם הייצוג יתורגם להשפעה על מדיניות הממשלה, להגנה על זכויות וחירויות ולשוויון ממשי בחלוקת משאבים, בשירותים ובביטחון האישי.
תוצאות הבחירות ילמדו על היקף ההשתתפות ועל כיווני ההצבעה. את השאלה אם חל שינוי ביחסי האזרחים הערבים עם המוסדות הפוליטיים יהיה צורך לבחון בשנים שלאחר מכן, לפי יכולת הממשלה, הכנסת והמערכות הציבוריות להיענות לצורכי החברה הערבית ולפי תרומתו של הייצוג הפוליטי לשינוי המדיניות המעצבת את חייה ואת עתידה.
אפשרויות ההשתלבות בממשלה הבאה
רוב מפלגות האופוזיציה והקואליציה מצהירות שלא יסכימו להזמין את המפלגות המייצגות את הציבור הערבי לקואליציה. נתוני הסקרים מצביעים על כך שלשני הגושים אין רוב הדרוש להקמת ממשלה ללא המפלגות המייצגות את הציבור הערבי.
במצב זה תוקם ממשלת מיעוט שתזכה לתמיכתה של מפלגה אחת או יותר מן המפלגות המייצגות את הציבור הערבי.