25 שנה חלפו מאז אירועי אוקטובר 2000 – היבּת אלקודס ואל־אקצא. באותם ימים יצאו עשרות אלפי אזרחים פלסטינים להפגין בעקבות פלישת שרון למסגד אל־אקצא והאלימות המשטרתית שבאה אחריה. 13 אזרחים נהרגו, מאות נפצעו וכ־500 נעצרו. החקירות שנפתחו בעקבות המלצות ועדת אור נסגרו, ואיש מהאחראים לא הועמד לדין. מאז ועד היום, מדיניות רשויות אכיפת החוק ממשיכה לסכן את חייהם של האזרחים הפלסטינים בישראל.

רבע מאה אחרי אותם ימים, החברה שלנו עדיין מתמודדת עם אותן שאלות. איך מגינים על חופש ההפגנה? איך שומרים על חיי האזרחים? איך מונעים ממשטרה חמושה לראות בנו אויב? התשובות חסרות, והכאב נשאר חי.

השנה, בזמן שאנחנו מציינים את הזיכרון, עזה מופגזת מול עיני העולם כולו. המראות משם מזכירים לנו את הנכבה, את הנכּסה, את מלחמות לבנון ועזה. ברור שהמטרה היא לדכא כל התנגדות למדיניות ישראל – כל קול שמבקש צדק, חירות ושוויון.

האחריות שלנו היא להמשיך. להחזיק בזיכרון, להנציח את מי ששילמו בחייהם, ולבנות כוח פוליטי ומוסרי שישמור על זכויותינו ועל עתיד ילדינו. המאבק שלנו הוא לא רק נגד כיבוש ואפליה – אלא בעד חירות, כבוד, ושוויון מלא בארץ הזאת.

לקריאה על אירועי אוקטובר כפי שחווה אותם מהשטח ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא – [קישור למאמר].

הזיכרון אחרי 25 שנה הוא לא טקס בלבד. זה התחייבות מוסרית ופוליטית להמשיך לפעול, להגן על החברה שלנו מהדרה וגזענות, ולבנות עתיד בטוח וצודק לדורות הבאים.

 דו"ח מרכז מוסאוא על רצף האירועים