המאמר פורסם בשיחה מקומית - בכר זועבי

מאז 1948 ועד היום לא חדלו ממשלות ישראל להתייחס לפלסטינים בנגב כאל "טעות היסטורית" שיש לתקנה. לאחר ההפקעות, המאבק שעוד מתקיים הוא על 2% בלבד מאדמות הנגב. הכפרים נותרו ללא הכרה, המשפחות נכלאו בעוני. עם הפקעת הקרקע הופקע גם מקור הפרנסה, האיכר הפך למובטל ודחפורי ההרס לא חדלו לפעול, במיוחד בשנים האחרונות.

מדיניות זו מעולם לא הוצגה כחריגה או זמנית; זוהי תוכנית ארוכת טווח שמטרתה אחת: לפרק את החברה הפלסטינית בנגב ולעצב אותה מחדש לפי קריטריונים שקובע השלטון. זה נעשה באמצעות ריכוז האוכלוסייה במתחמי בטון, או אף גירושה כליל. בשבוע שעבר נהרסו עשרות בתים בכפר אל-סר, שהפך לסמל נוסף של סבל חדש-נושן. זה לא היה המקרה הראשון, ובוודאי לא האחרון. גורל אל-סר הוא כגורלם של כפרים אחרים, כמו אל-עראקיב או אום אל-חיראן.

ביום ראשון שעבר אישרה הממשלה תוכנית רחבת היקף ביוזמת שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי. במסגרת התוכנית יוקמו ארבעה צוותים בין-משרדיים עם מטרות מוגדרות: עצירת מה שהמדינה מכנה "פלסטיניזציה" של הבדואים בנגב, חיזוק זהותם הישראלית, עידוד שירות צבאי ולאומי וארגון מחדש של הממשל המקומי. בתוך 90 יום יגישו הצוותים המלצות, שיועברו לוועדה בראשות מנכ"ל משרד התפוצות ויהפכו להחלטה מחייבת בתוך חמישה חודשים.

התוכנית מתייחסת גם לסוגיית הנישואין בין תושבות ותושבים מהנגב עם בני או בנות זוג מהגדה או עזה. קשרי משפחה כאלה נתפסים בעיני הממשלה כאיום, משום שהם מחזקים את זיקת הפלסטינים בנגב לאחיהם שמעבר לקו הירוק – קו המפריד בין פלסטינים, אך מאפשר ליהודים להתנחל משני צדדיו. לא מדובר כאן ב"ניהול מקומי" אלא בפרויקט פוליטי-קולוניאלי מובהק, במטרה לנתק את תושבי הנגב מהעם הפלסטיני. ההצעה מצטרפת לחוק האזרחות "הזמני", שמוארך מאז 2003, האוסר על איחוד משפחות עם בני זוג מהגדה ועזה.

החלטת הממשלה נוגעת גם ב"חיזוק הזהות הישראלית" באמצעות גיבוש תוכניות חינוכיות ותרבותיות שימחקו את הזהות הפלסטינית ויעצבו מחדש תודעה קולקטיבית. זהו איננו חינוך, זוהי הנדסת זהות. בית הספר הופך לכלי להחרבת שפה, תרבות וזיכרון. החשש הוא שכפיית העברית כשפה מרכזית והדחת הערבית ינתקו את התושבים משורשיהם.

בהקשר זה קשה שלא לגחך: ההצעה להביא חיילות במדים כמורות לבתי ספר בנגב נשמעת כאילו נלקחה מתסריט של קומדיה גרועה. מעבר לאבסורד, מדובר מהלך מסוכן שמכוון לזהות התלמידים ומבקש לגייסם לצבא, ובמקביל פוגע בהזדמנויות העבודה של אלפי מורות ערביות מוסמכות. הכנסת מורות יהודיות תחסל את אחד מתחומי התעסוקה האחרונים של נשים ערביות. ביטול ההכרה בתארים מהאוניברסיטאות הפלסטיניות רק מוסיף עוד נדבך אבסורדי למדיניות שמדירה את הכוח המקצועי הערבי.

כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)
ההצעה להביא חיילות במדים כמורות לבתי ספר בנגב נשמעת כאילו נלקחה מתסריט של קומדיה גרועה. ילדים בדואים בדרך לבית ספר (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

גם הפרויקט לבניית הזהות הדרוזית מתנהל באותה רוח: משרד החינוך ומשרדים נוספים מנסים לנתק דרוזים ערבים מעמם ולגייסם לשירות המדינה מבלי להעניק להם זכויות בסיסיות כמו דיור ותכנון, בעוד חוק הלאום ותיקון קמיניץ לחוק התכנון והבנייה משמשים כלי דיכוי נוספים.

צוות ייעודי בתוכנית של שיקלי יעסוק בעידוד שירות צבאי ולאומי. צעירים פלסטינים, שרואים יום יום כיצד בתיהם נהרסים ואיך המשפחות שלהם בעזה נתונות להשמדה כוללת, נדרשים לשאת נשק בשירות אותו ארגון שאחראי על ההרס, העקירה וההרג. האבסורד הזה אינו מקרי, אלא חלק ממדיניות: להפוך את הקורבן לכלי בידי התליין, ולהפוך את נוער הנגב לכוח כנוע וצייתן במקום חלק מקהילה חופשית וממחנה שלום אמיתי.

הצוות הרביעי יעסוק בממשל המקומי. במקום להרחיב את סמכויות המועצות הבדואיות ולתת להן משאבים כמו לאלו היהודיות, התוכנית נועדה להחליש ולשלוט. התוצאה: רשויות חלשות, עניות וחסרות יכולת לספק שירותים. הפלסטיני בנגב נשאר כלוא בין עוני כלכלי להדרה פוליטית.

תוכנית זו היא המשך ישיר לתעמולה המציגה את הפלסטינים בנגב כאיום דמוגרפי וכמוקד של פשע מאורגן. בהשוואה ליישובים ערביים אחרים, יישובי הנגב מהווים את הזירה המותקפת ביותר: שם ממומשים רוב צווי ההריסה, שם האפליה החמורה ביותר ושם ניכרת הגזענות הממלכתית במלוא עוצמתה.

הרחוב הערבי בנגב ער לכך ולא נותר אדיש. בבאר שבע התקיימו לאחרונה הפגנות נגד מדיניות ההריסה והאפליה, עם מסר ברור: הפלסטינים בנגב עומדים על זכויותיהם וזהותם. ככל שהממשלה מסלימה את צעדיה באמצעות ועדות ממשלתיות והחלטות רשמיות, גם התגובה העממית תצטרך להעלות הילוך: אוהלי מחאה מול משרדי ממשלה, מול בתי שרים או אף מול שגרירויות זרות. העולם חייב להבין כי לא מדובר ב"רפורמה", אלא בפרויקט עקירה חומרי וזהותי המשלים את מה שקורה בעזה ובגדה – ומאיים להגיע גם לצפון.

חלק גדול מהעולם כלל אינו יודע על המתרחש בחברה הפלסטינית בתוך ישראל, על הפשיעה המאורגנת שמוזנת במכוון, על ההריסות היומיומיות, ההפקעות הבלתי פוסקות והאפליה המקיפה כל תחום בחיים. ומי שיודע מתייחס לכך כאל עניין פנימי ישראלי ומתעלם מכך שמדובר בפשע קולוניאלי ממוסד.

הפגיעה בחיי הפלסטינים בתוך הקו הירוק אינה משתווה אומנם להשמדה בעזה או לעקירה בגדה, אך היא אינה פחות גורלית; היא נוגעת בזכות הבסיסית להישאר על אדמתנו, נאחזים בזהותנו המלאה, נוכח הכוונה "להשלים את מה שלא הושלם ב-1948", כפי שאיים שר האוצר בצלאל סמוטריץ'.

הריסת בתים, מחיקת זהות ושלילת זכויות יסוד אינן עניין מקומי או סכסוך מנהלי. מדובר בפשע מתמשך הדורש עמדה בינלאומית ברורה. המאבק העממי חייב להשתלב עם לחץ משפטי ומדיני מבחוץ, כדי לשבור את חומת השתיקה, לחשוף את הפרויקט הגזעני ולחייב את המדינה להכיר בזכויות האזרחים הערבים הפלסטינים כזכויות יסוד שאינן ניתנות לערעור, ולא כחסד שלטוני.

המאמר פורסם בשיחה מקומית - בכר זועבי