50 שנה ליום האדמה- מאבק ואתגרים
ג'עפר פרח- מנהל מרכז מוסאוא
רקע- מהנכבה עד ליום האדמה
העם הפלסטיני, מציין חמישים שנה לאירועי "יום האדמה" שהתרחשו ב 30.3.1976 . האירועים שהסתיימו בשישה הרוגים מירי של כוחות משטרה וצבא , עשרות פצועים ומאות עצורים היוו נקודת תפנית ביחסים בין האזרחים הערבים פלסטינים בישראל לבין שלטונות המדינה.
הגירוש שהתבצע בשנת 1948, לא הסתיים עם סיום המלחמה. הממשלה הטילה איסור על חזרת פליטים לבתיהם ולאדמותיהם. גם פליטים שעזבו את היישובים שלהם, אך נשארו בתוך גבולות המדינה גורשו מאדמותיהם ובתיהם והפכו לפליטים במולדתם. שליש מאזרחי המדינה, בתוך הקו הירוק הם פליטים פנימיים, שגורשו מבתיהם, ולא הורשו לחזור עד היום למרות שהם אזרחי המדינה. בין היישובים: דאמון, מג'ידל, אקרת, ברעם, אלעראקיב.
מיד לאחר הנכבה ב 1948 , הוטל על האזרחים הערבים משטר צבאי, ונאסר עליהם לנוע בתוך גבולות המדינה. המגבלות כללו מגבלות על עבודה ועל השכלה גבוהה וקבלת שירותים שונים. השליטה הצבאית נמשכה עד שנת 1966, והוסרה תודות למאבק מתמשך של החברה הערבית פלסטינית, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית באותם ימים, שהצליחה לגייס תמיכה פרלמנטרית נגד המשך הממשלה הצבאי.
במהלך שנות הממשל הצבאי הופקעו קרקעות באמצעות חוקים שונים. בין היתר חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, הוא חוק ישראלי שאפשר לממשלה להעביר את נכסיהם של פלסטינים שגורשו במהלך מלחמת 1948 ("נפקדים") לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. החוק מַקְנֶה (מעביר) את רכושם — מקרקעין, בתים, כספים וחשבונות בנק — לבעלות המדינה, ומאפשר לה לנהל אותם או להעבירם לרשות הפיתוח.
"נפקד": הוגדר "כל מי שהיה אזרח או תושב ישראל, וביום 29 בנובמבר 1947 ואילך עזב את מקום מגוריו למקום מחוץ לישראל, או למקום בתוך ישראל שהיה מוחזק בידי כוחות עוינים".
האפוטרופוס לנכסי נפקדים: שר האוצר ממנה אפוטרופוס שרכוש הנפקדים מוקנה לו. הוא הגורם המוסמך לנהל, לשכור או למכור את הנכסים, בעיקר לרשות הפיתוח. העברת בעלות: מכוח החוק, כל זכויות הנפקד בנכס עוברות לאפוטרופוס, ויד האפוטרופוס כיד בעל הנכס. תוקף: החוק החליף תקנות שעת חירום מוקדמות יותר והוא בתוקף עד היום, ומנוהל על ידי אגף האפוטרופוס לנכסי נפקדים במשרד האוצר. באמצעות חוק זה הופקעו נכסי הואקף המוסלמי, ומוסדותיו. נכסים שכללו בתי ספר, מסגדים, אדמות,בתי קברות.
ואם חוק זה לא הספיק השתמשה הממשלה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, המאפשרת לשר האוצר להפקיע קרקע, לצד חוק התכנון והבנייה. הבעלים זכאים לפיצוי כספי, אך ניתן להפקיע עד 40% מהשטח ללא פיצוי בחלק מהמקרים. הפקודה הקנתה סמכות רחבה לשר האוצר ומשרדים ממשלתיים להפקיע קרקעות.
חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965: גם הוא מאפשר לוועדות מקומיות להפקיע קרקע בהתאם לתוכנית מתאר מאושרת. על פי סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה, רשות מוסמכת להפקיע עד 40% מהחלק המקורי ללא תשלום פיצויים, בתנאים מסוימים.
חוק התכנון והבנייה העניק לממשלה סמכויות נוספות שנוצלו כדי למנוע תכנון ופיתוח של היישובים הערבים. החוק מאפשר לרשויות התכנון למנוע חיבור לרשת החשמל לבתים שנבנו על אדמה פרטית ללא היתר. הממשלה הקימה וועדות רבות לאכיפת חוק התכנון והבנייה, אך לא פעלה לסיים ברצינות את הליכי התכנון של היישובים הערבים.
הממשלה תיקנה את חוק התכנון והבנייה כדי לזרז הליכי הריסה של בתים, והקימה את רשות האכיפה במקרקעין. הרשות הוקמה בשנת 1988 בתוך משרד הפנים, תחת השם "היחידה הארצית לפיקוח על הבניה". ביוני 2016 החליטה הממשלה על הרחבת סמכויותיה של היחידה. החלטה זו מומשה בתיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה. ביולי 2024 אישרה מליאת הכנסת את העברת הרשות לסמכות המשרד לביטחון פנים, לבקשת השר איתמר בן גביר.
כיום פועלת היחידה כגוף אוטונומי, בפריסה ארצית הכוללת 4 יחידות פיקוח מחוזיות וכן גוף מטה. עבודת המפקחים כוללת איתור עבירות בנייה ונקיטת פעולות אכיפה, תוך כניסה למקרקעין, איסוף ראיות,עיבודן ובכלל זה תיעוד בשטח, חקירה וגביית עדויות על ביצוע עבירות בנייה, זאת, באמצעות נקיטה בהליכים מינהליים ומשפטיים שונים, כגון: הכנת תיקי תביעה ומסירת הודעת קנס ו/או העברתם לפרקליטות לצורך הגשת כתבי אישום, הוצאת צווים מינהליים ושיפוטיים (הפסקה, הריסה וכו') והריסת הבנייה הבלתי חוקית.
היחידה פועלת בעצמה באיתור, במניעת בנייה, בד בבד עם הפיקוח על פעילות האכיפה של הוועדות המקומיות בתחום שיפוטן (לעיתים: תוך פעולה עצמית במקומן), במקרים בהם נמנעות הוועדות המקומיות מלנקוט בפעולות אכיפה מספקות המתחייבות מהחוק, או שהן מתקשות בביצוען. משימות הפיקוח והאכיפה מבוצעות בשיתוף פעולה עם המשטרה ועם גורמי אכיפה אחרים. הממשלה פיתחה כלים לאכיפה, ובמקביל מעכבת הליכי תכנון ואישור הרחבת שטחי שיפוט, הקצאת קרקעות ומתן היתרי בנייה ברוב היישובים הערבים.
המאבק הציבורי נגד הפקעת קרקעות:
המאבק הציבורי נגד הפקעת קרקעות החל מיד לאחר שהממשלה החלה להפקיע את הקרקעות מידי האזרחים הערבים פלסטינים. עורכי דין, ביניהם עו"ד חנא נקארה, הגישו עתירות וערעורים על החלטות להפקיע קרקעות מאזרחי המדינה. רוב העתירות נדחו. רוב אזרחי המדינה הערבים פלסטינים סירבו לקבל פיצוי עבור הקרקעות שהופקעו וביקשו לקבל את האדמות שלהם בחזרה. שירותי הביטחון איימו על האזרחים ודיכאו את הפגנות המחאה שלהם.
המפלגה הקומוניסטית, המפלגה היחידה שהצליחה לייצג את האינטרסים של האזרחים הערבים פלסטינים החלה להוביל את המאבק הציבורי נגד הממשלה הצבאי והחוקים המפלים והגזעניים. אירועי מחאה חשובים נרשמו במאי 1959 ונגד הממשל הצבאי. על פעילי המפלגה הוטלו מגבלות רבות, שכללו מעצרים וצווים מינהליים. ארגון "אלארד" שניסה להוביל מאבק ציבורי עצמאי הוצא מחוץ לחוק וחבריו נעצרו ונכלאו.
החלטת מפא"י להרחיב את מדיניות הפקעת הקרקעות, לאחר התבוסה של מלחמת יום כיפור ב 1973, הביאה לרתיחה ביישובים הערבים ברחבי הארץ. מנהיגי מפא"י לא הסתירו את המדיניות הגזענית שלהם והכריזו על תוכניות לייהוד הגליל והנגב. במקביל העמיקה הממשלה את הכיבוש בשטחים שנכבשו במלחמת 1967 , בגדה המערבית ורצועת עזה.
המפלגה הקומוניסטית, שחששה מהוצאה מחוץ לחוק, יזמה והקימה עשרות ארגונים לא ממשלתיים לא רשומים. בין היתר הוקמו וועדי הסטודנטים הערבים, וועד עורכי הדין לזכויות אדם וועד ההגנה על האדמות. הוועד להגנה על האדמות התכנס לישיבה ב 15.8.1975 כדי לדון בהחלטת הממשלה להכריז על 21 אלף דונם כשטח צבאי סגור. הוועד קרא לבעלי האדמות ולציבור היהודי להגיע לכנס, שנערך ביום 18.10.1975 באולם קולנוע דיאנה בעיר נצרת.
לכנס גויסו בעלי הקרקעות ופעילים מכל רחבי הארץ. את הכנס ניהל הכומר שחאדה שחאדה ז"ל, ששימש כיו"ר וועד ההגנה על האדמות. בעקבות הכנס נבחרה מזכירות מצומצמת שכללה, בנוסף לשחאדה, עו"ד חנא נקארה, עו"ד מוחמד מיעארי ראש מועצת מעיליא מסעד קסיס, ראש מועצת פקיעין יוסף ח'יר, ד"ר אניס קרדוש, ד"ר סלים מכולי וסליבא ח'מיס.
ממשלת מפא"י התעלמה מהמחאה וב 22.9.1975 הכריזה על הרחבה שטח השיפוט של נצרת עלית בעשרת אלפים דונם. ב 27.1.1976 ערכה המועצה המקומית בעראבה כינוס מחאה על ההחלטה לסגור אדמות הכפר למטרות צבאיות. ב 1.2.1976 הודיעה הממשלה שהיא תמנע מהחקלאים כניסה לאדמות שלהם באדמות "אלמל".
הממשלה שהוביל דאז, יצחק רבין הפעילה מכבש לחצים על ראשי רשויות ערביות וב 25.3.1976 כינסה אותם בעירית שפרעם במטרה לבטל את השביתה. חבר הכנסת תאופיק זיאד הכריז ש"העם קיבל החלטה, ולא ראשי הרשויות". המשטרה החלה לתקוף את הציבור שהתכנס מסביב לבניין העירייה. גם ההסתדרות גויסה לאיים על הפועלים שישבתו והכריזה שהיא לא תגן עליהם במידה וישבתו. המורים התבקשו להגיע לבתי הספר וקיבלו איומים במידה וישביתו את הלימודים.
האירועים החלו בליל 29.3.1976 בכפר דיר חנא. כוחות ביטחון נשלחו להטיל מצור על הכפרים הערבים. בלילה בוצעו מעצרים של ראשי המפלגה הקומוניסטית בעראבה, באותו ערב נהרג הקורבן הראשון ח'יר אחמד יאסין. עוצר הוטל על שלושת הכפרים סח'נין, עראבה ודיר חנא.
ביום השביתה טענה המשטרה שתושבי סכנין הפרו את העוצר וירתה בח'דיג'ה שואהנה, ח'דר כלאילה ורג'א חסין אבו ריא, עשרות נפצעו וכשבעים בני אדם נעצרו.
בנצרת נשלח כוח שיטור גדול לתקוף את ביתו של חבר הכנסת תאופיק זיאד. אשתו והוריו של זיאד היו בבית. שוטרים שברו את הדלתות ותקפו את אשתו ובנותיו באלות. בכפר כנא תקפו שוטרים הפגנה של תלמידים וירו בנער מוחסן טאהא, בן 15, ועשרות נפצעו.
גם ביישובים טייבה וטירה במשולש תקפו שוטרים את התושבים וירו בראפת זוהירי, תושב מחנה הפליטים נור שמס, והרגו אותו, עצרו עשרות ופצעו רבים ביישובי המשולש.
חברי הכנסת מאיר וילנר, תאופיק טובי, אברהם ליפנבראון ותאופיק זיאד הגישו יום למחרת הצעת אי אימון בממשלה שהפילה הקואליציה בתמיכת הליכוד.
לאחר מרחץ הדמים של יום 30.3.1976 המשיכה הממשלה להחזיק במאות עצורים, ובהמשך הגישה כתבי אישום נגדם. הפצועים לא זכו לפיצוי ונותרו עם פגיעות קשות ונכויות.
אלא שהחקלאים, ששילמו מחיר כבד כדי להגן על אדמותיהם, נכנסו לאדמות והמשיכו לעבד אותם, למרות הצו שהכריז על האדמות כשטח צבאי. הממשלה לא פעלה נגד החקלאים, והבינה שמאזן האימה שהטילה על אזרחי המדינה הופר.
הפלת ממשלת מפא"י והסכם עם ממשלת רבין:
הפלת ממשלת מפא"י בבחירות 1977 הביאה לשינוי במדיניות הפקעת הקרקעות. השינוי הפוליטי שהחל להתפתח בישראל, הוביל את הממשלה לכבוש את לבנון ולבצע את טבח "סברה ושתילה". ממשלת הליכוד ניהלה מדיניות כוחנית כלפי אזרחי המדינה הערבים, אך הרחיבה במקביל את המלחמה בלבנון והעמיקה את הכיבוש וההתנחלויות בגדה המערבית ורצועת עזה. יצחק רבין שנאבק לחזור ולהוביל את מחנה האופוזיציה ביחד עם שמעון פרס, מצא את עצמו זקוק לתמיכת המפלגות שמייצגות את האזרחים הערבים בשנת 1992.
השינויים שהתרחשו באותה תקופה, בהסכמה בין ממשלת רבין- שולמית אלוני וש"ס, גרמו לנבחרי הציבור הערבי לתמוך בקואליציה שלו. כחלק מהסיכומים בין חברי הכנסת של חד"ש והתנועה המתקדמת חוקקו מספר חוקי יסוד, החשוב בהם לנושא הקרקעות היה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק מנע פגיעה בזכות לקניין פרטי שעוגנה בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו , הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". זוהי זכות חוקתית המגנה על רכושו הפיזי, הכלכלי והרוחני של הפרט מפני פגיעה שרירותית מצד הרשות. הפגיעה מותרת רק מכוח חוק, לתכלית ראויה ומידתית, בהתאם לפסקת ההגבלה. החוק הגביל את יכולת הממשלה להפקיע קרקעות של אזרחים והגן עליהם מפני מדיניות הממשלה.
הממשלה אף נקטה בצעד חשוב נוסף של הכרה בכפרים לא מוכרים בגליל ובחלק מהכפרים הלא מוכרים בנגב. בשנת 1995 הכריזה הממשלה על הכרה בכפרים לא מוכרים בגליל ביניהם עין חוד, חוסינייה וערב אלנעים. ההכרה לא מומשה לאחר החלטת הממשלה. רק שנים לאחר מכן החלה הממשלה ליישם את ההכרה. גם בנגב הכירה הממשלה ב 11 יישובים לא מוכרים והסכימה להקים שתי מועצות אזוריות.
ההכרה בכפרים הלא מוכרים בגליל ובנגב, לא סיימה את הטרגדיה של הכפרים הלא מוכרים במיוחד בנגב. הממשלה החלה לזרז את הליכי ההשתלטות והפינוי של כפרים לא מוכרים בנגב, תוך שימוש בחקיקה חדשה. הסדרי הקרקעות שהוצעו במשך שנים רבות נועדו לנשל את אזרחי הנגב הערבים מאדמותיהם. הממשלות המשיכו להקים יישובים ליהודים באזור הנגב על אדמות שהוקצו להם על ידי המדינה.
העובדה שתהליך רישום הקרקעות בטאבו בנגב לא הסתיים בתקופת המנדט הבריטי, מנוצלת על ידי ממשלות ישראל כדי לפנות את התושבים, למנוע מהם שירותים. אדמות מופקעות מתושבים ערבים ומועברות לטובת תושבים יהודים כמו במקרה של הכפר אום אלחיראן בנגב.
ציון יום האדמה בצל המלחמה
ציון יום האדמה השנה מתקיים בנסיבות חריגות, על רקע מצב חירום מתמשך והגבלות על התקהלות בעקבות המלחמה. בהתאם לכך, החליטו ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות לצמצם את הפעילות הציבורית ולא לקיים את הצעדה המרכזית, מתוך אחריות לשלום הציבור.
במקביל, קראו הגופים המובילים לציין את היום באמצעות ביקורים בקברי החללים ובאתרי ההנצחה בסח'נין, עראבה, כפר כנא וטייבה, וכן באמצעות שימוש בחומרים חינוכיים המתעדים את אירועי יום האדמה והתפתחותם, במטרה לחזק את התודעה הלאומית בקרב הדורות הצעירים.
המצב ברצועת עזה ממשיך להיות קשה, גם על רקע דיווחים על הפסקת אש חלקית. המצור נמשך, הפגיעות נמשכות כמעט מדי יום, וההרס הנרחב בתשתיות ובבתים טרם טופל. מאות אלפי משפחות מתמודדות עם תנאי מחיה קשים, מחסור במזון ושירותים בסיסיים. מציאות זו מעידה כי המשבר בעזה לא הסתיים, אלא נכנס לשלב ממושך של מצוקה מתמשכת, המחייב המשך מאמצים הומניטריים ומדיניים להסרת המצור ולהתמודדות עם השלכות המלחמה.
בגדה המערבית ניכרת החרפה במדיניות ההתנחלויות והגירוש, כאשר פרויקטים של התיישבות מתרחבים על חשבון קרקעות פלסטיניות, לצד עלייה בפעולות צבאיות והגבלות תנועה, הפוגעות ביציבות ובמרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.
בתוך ישראל, החברה הערבית מתמודדת עם שורה של אתגרים מצטברים בתחום הקרקע, הדיור והתכנון. בנגב נמשכות פעולות הריסה ופינוי, בעיקר בכפרים שאינם מוכרים, כחלק ממדיניות שמובילה לצמצום הנוכחות הערבית בקרקע. בערים המעורבות מתרחבות פעולות אכיפה והריסה, בעוד שבגליל ובמשולש נמשכים העיכובים בפיתוח שכונות חדשות ובהרחבת שטחי בנייה, דבר שמעמיק את מצוקת הדיור.
לצד זאת, נמשכת העלייה החמורה בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, אשר גובה קורבנות רבים מדי שנה, על רקע היעדר מדיניות ממשלתית אפקטיבית להתמודדות עם התופעה.
המלחמה האזורית הנוכחית מול איראן הביאה עמה השלכות ביטחוניות ישירות גם על האזור, כאשר טילים נפלו בסמוך ליישובים ערביים, וחלקם פגעו בהם באופן ישיר וגרמו לפציעות ולנזק לרכוש. אירועים אלו חשפו פערים משמעותיים במוכנות של היישובים הערביים למצבי חירום, במיוחד בכל הנוגע למחסור במקלטים ציבוריים ובתשתיות מיגון.
בהקשר זה, ציין מרכז מוסאוא בדוח מקיף כי קיימת הזנחה ממשלתית משמעותית בכל הנוגע לאספקת אמצעי מיגון ליישובים הערביים, לצד פערים מבניים בהשוואה ליישובים אחרים, דבר שמציב את האזרחים הערבים בפני סיכונים מוגברים בעתות חירום.
לכך מתווסף הפן הכלכלי, כאשר החברה הערבית נפגעת באופן חריף יותר מהמצב הנוכחי, על רקע שיעורי עוני גבוהים ממילא ואתגרים כלכליים מתמשכים, וקיצוצים נוספים בתוכניות הפיתוח בתקציב הממשלה לשנת 2026.
חמישים שנה לאחר יום האדמה, נמשכים ואף מחריפים האתגרים הקשורים לקרקע ולזכויות היסוד, במיוחד על רקע המציאות הפוליטית והביטחונית הנוכחית. למרות צמצום הפעילויות השנה, נותר יום האדמה נקודת ציון מרכזית להדגשת ההיאחזות בקרקע, לחיזוק המודעות הציבורית, ולהמשך המאבק למען שוויון וצדק.
ציון יום האדמה ה-50 בתנאים אלה מדגיש כי המאבק על הקרקע והזכויות נמשך, וכי סוגיות אלו ימשיכו לעמוד במרכז סדר היום הציבורי והלאומי.
קישור לספר על יום האדמה בשפה העברית:
ערבית:
https://www.mossawa.org//Public/file/0%D8%B9%D8%B1%D8%A8%D9%8A.pdf
